חפצים - עיצוב הבית עמוס עוז במיטבו - להתענג </br> ספר המנגן על נימי נפשו </br> ממה עשוי התפוח?

עמוס עוז במיטבו – להתענג
ספר המנגן על נימי נפשו
ממה עשוי התפוח?

By chayap

פורסם במדור- ,

הרבה זמן לא מצאתי עצמי שמחה על כל זמן פנוי לקרוא ספר. בדקתי עצמי מה בעצם עורר בי התשוקה לחזור ולקרוא בספרו האחרון של עמוס עוז. ראשית, הוא כתוב כמו שירה בפרוזה, ושנית, הכנות האנושית הבאה לידי ביטוי בספר – האדם עמוס עוז עם מגוון רגשות על מגוון נושאים.

חפצים - עיצוב הבית עמוס עוז במיטבו - להתענג </br> ספר המנגן על נימי נפשו </br> ממה עשוי התפוח?

"ההמצאה" לבטא עצמך באמצעות אדם הקרוב לעשייה לאורך שנים, ומכאן קרוב גם למבנה אישיותו של הכותב, היא חכמה מבורכת. א. מפני ששירה חדד, העורכת מזה שנים של עמוס עוז היא אישה נבונה, עדינה בדעתנותה ויודעת "לתמרן" השיחה ביניהם בכישרון ראוי להערכה.

קודם כל הכטסט בפני עצמו – יש בו יופי כמו של ציור נאיבי ולעיתים יש בו גם חיוך. ראו בקטע הבא,כאשר עמוס עוז מבקר הסגנון הגבוה בו כתב בצעירותו : "פעם יחידה שעשיתי את זה.  כי באמת הייתי בקושי בן עשרים כשהתחלתי לעשות את סיפורי "ארצות התן", רציתי שאנשים ידעו שאני מכיר גם את שפת התנ"ך וגם משנאית וגם חז"ל וגם עגנונית. מזה נגמלתי. אני לא הייתי היחיד. כמה סופרים חדשים שיצאו אז הרגישו צורך ללבוש גם בגד ים וגם מעיל גשם וגם מכנסי גברדין ומכנסי עבודה כחולים, אחד על השני." קטע מקסים במטפורה כה טריוויאלית.

מאין בא סיפור, מקור השראתו של הסופר? כתשובה מביא עוז שיר רוסי שתורגם לאנגלית והוא תירגם אותו
לעברית, וזה סוף השיר :
"איזה יצר בודד ועמום מרים את ידי הימנית, מוביל אותי,
עתיק הרבה יותר ממני, הוא בא ויורד,
כחול כמו עפעף, בלי אל, ואני מתחיל לכתוב."
תאור כתיבה ספרותית באמצעות השיר כמו לגעת ברוח הכתיבה מבחינת הקורא.

אבל עוז אינו משאיר את הקורא בספרות עליונות. בכ"ז הסיפורים אינם יש מאין:
"מדי פעם אני שואל את עצמי מאיפה באים הסיפורים ואני לא כל כך יכול לענות. תראי, מצד אחד אני כן יודע, כי אני כל החיים חי חיי מרגל. זה כתוב ב"סיפור על אהבה וחושך". אני אני מקשיב לשיחות לא שלי, אני מסתכל על אנשים זרים, ואם אני בתור לקופת חולים, או בתחנת רכבת, או בשדה תעופה – אני אף פעם לא קורא עיתון. במקום לקרא עיתון אני שומע מה אנשים מדברים, גונב קטעי שיחות ומשלים אותם. או שאני מסתכל על הבגדים , או מסתכל על הנעליים – נעליים  תמיד מספרות המון. מסתכל על אנשים. מקשיב." וידוי כל כך אנושי. שימו לב להומור בהמשך הקטע :

"השכן שלי בחולדה, מאיר סיבהי, היה אומר : כל פעם שאני עובר לפני החלון של החדר שעמוס כותב בו, אני נעצר לרגע, מוציא מסרק ומסתרק, שאם אני אכנס לסיפור של עמוס, אני אכנס מסורק." ולו קטע אחרון זה על מקור ההשראה לסיפורי עוז, אם תקראו אותו, לא יפתה אתכם לקרא הספר? שני הקטעים האחרונים יש בהן ביטוי שקט ומהודק לאמירה "סיפורים מן החיים".

בנסיעותיו, מתוודה עוז שכבר לא מחפש אתרים, מוזיאונים אלא "אני יושב בבית קפה בחוץ, או אם קר אז בבית קפה בחוץ עם זכוכית. אני יכול לשבת לבדי שעתיים-שלוש ולהסתכל על אנשים זרים. מה יותר מעניין מזה?" קטע זה מייצר אינטימיות בין עוז לקורא, כמו יושב מולנו ומספר. וזאת נקודה מרכזית בספר-

האינטימיות העולה מהספר והעוטפת הקורא עם הנכתב בו ועם הכותב וגם עם שירה חדד, בת הדיאלוג בספר.

באחד הגילויים בספר מפתיע עמוס עוז על החיים של גיבוריו, אותם החיים הקיימים אבל אינם מסופרים והם נשארים עצורים בידי הסופר. זה קטע מרתק בעיני :"למשל את האישה הזאת ברכה מהסיפור "תלתלים" או את הבעל שלה, משה. משה הזה, בכל הסיפור הוא לא אומר יותר מחמש-שש מילים, הוא גם יוצא די מגעיל בסך הכול. גם פיזית הוא די דוחה. אבל מה, אני ידעתי עליו קצת יותר. אני יודע על כל הדמויות שלי הרבה הרבה יותר ממה שכתבתי עליהן. על כולן. גם על חנה ב"מיכאל שלי" או על פימה ב"המצב השלישי". על הילדות שלהם, על ההורים שלהם, על הפנטזיות הארוטיות שלהם. אני רק לא משתמש בכל מה שאני יודע עליהם." מרתק עולם הדמויות החיות במוחו/ליבו של הסופר כמו עולם מכושף. עמוס מעורר לחיים הרוצה להחיות ומשאיר חלקים מחייהן של הדמויות בנבכי המחשבות הספרותיות שלו. עצם גילוי זה הוא כמו סיפור בתוך סיפור..

וגם תפיסת חיים שכדאי לקנות מעמוס עוז יש בספר – "חושבים שפשרה היא מילה גסה. בעיקר צעירים אידיאליסטים נלהבים, חושבים שפשרה זה דבר קצת נכלולי, רכרוכיות, אי יושר, אופורטוניזם. לא בעיניי. בעיניי המילה פשרה היא מילה נרדפת לחיים. וההפך מפשרה זה קנאות ומוות." והתוספת ההומוריסטית לקטע זה –  "האשכול הזה (הכוונה לראש הממשלה לוי אשכול) היה לו משפט נהדר. הוא אמר בערך ככה : כולם לועגים לי שאני בן אדם של פשרות, ואני באמת בן אדם של פשרות. אם לא נותנים לי מה שאני רוצה, אני מתפשר. ואם זה לא מספיק, אני מתפשר עוד פעם. ואם גם זה לא מספיק, אני מתפשר פעם שלישית עד שאני משיג מה שרציתי." קטעים מעין אלו מרחיבים יריעת הסופר עמוס עוז. הקטע מזכיר בדיחות באידיש, בהם מציאות החיים התוססים.

הייתי יכולה להמשיך להביא זוויות נוספות מרתקות מתוך הספר – על חייו כילד בקיבוץ, כנער או כמבוגר והמורכבויות האינסופיות של עוז וסביבתו, על מיניות – נגיעות כמעט אינטלקטואליות על הנושא; על נשים ועל גברים אז והיום, על משפחתו,על אימו שהעריך מאד, על חיינו כעם לפני ואחרי הכיבוש … הספר כמו משחיל חרוזי חיים אישיים וציבוריים מחיי עמוס עוז. קריאת הספר הוא סוג של "מצצנות" הכי מעודנת אפשרית, כאשר המילה "מצצנות" היא רק במובנה החיובי.

ועל השירה שבטכסטים? כבר כתבתי.

אסיים רשימה זאת בקטע מתוך הספר – גם יפיפה וגם קולע, בעיני, ספרות טובה מהי. "ממה עשוי התפוח" פורש, יותר נכון שר "רכילות" אנושית במיטבה :

"ספרות טובה קרובה לציור ולמוסיקה הרבה יותר מאשר להיסטוריה או לסוציולוגיה או ליהדות או לציונות, למורשת עדות המזרח והמערב או מה. אולי כבר אמרתי לך פעם שבעיניי, ספרות היא בעצם בת דודה של הרכילות, של הצימאון האנושי לדעת מה קורה מאחורי תריסים מוגפים של אנשים אחרים, מה הסודות שלהם. רק שהספרות לא אומרת שלום ברחוב לבת דודה הזאת שלה, לרכילות, כי היא מתביישת בקרבה ביניהן. ההבדל בין בנות הדוד האלה זה שהרכילות מספרת לנו מה שבעצם ידענו תמיד, כלומר : שכולם בעצם אותו דבר ושאף אחד הוא לא מי-יודע-מה. ואילו הספרות לפעמים מספרת משהו שלא ידענו, או משהו שידענו תמיד אבל לא ידענו שאנחנו יודעים, והנה פתאום נשפך עליו איזה אור שנותן לדבר המוכר הזה את הטעם המסעיר של חידוש, של הפעם הראשונה בחיים. הרכילות היא הלהיטות של כולנו להציץ בחלון של השכנים ולראות אם הם שם בערך כמונו או לא. לעומת זאת, הספרות דווקא מזמינה אותנו לפעמים לא רק להציץ בחלון של השכנים אלא גם לראות לרגע איך נראה כל העולם כשמביטים בו מהחלון של השכנים. ואפילו איך את ואני נראים כאשר מביטים בנו דרך החלון של השכנים."

"ממה עשוי התפוח?" מאת עמוס עוז עם שירה חדד – הוצאת כתר
עיצוב העטיפה : עדה ורדי
צילום המחברים : עמיר חדד

סגור לתגובות.
btt