מזמן לא נהניתי מספר מקור כי מוסיקת המילים זרמה מהנה את החוויה. כפשוטו. ללא חשיבות מהו נושא הספר, אני מבקשת להדגיש יכולותיה של יעל נאמן לבטא מורכבויות משתקפות, רבדי עומק מפתיעים, עניין תמידי בנכתב, למרות שהקורה בו מינימלי. זאת אמנות גדולה.

נושא הספר בקצרה מאד – רגשות משתקפים ומתפרשים בעקבות חוויית 'הלינה המשותפת' שחוו בה ילדים ומבוגרים רבים בחיי הקיבוץ. במרחק הזמן, הנושא כמו שחוק, ובכל זאת, בחירת זוויות המבט על הנושא, המשתנות, המחברות ומשתקפות – זאת אמנות גדולה נוספת. כיצד נאמן הצליחה להדהד במילים פשוטות וזורמות זה בעיקר, בעיני, העניין הגדול בספר.

לא ארד לפרטים, כי אותם יש לחוות בקריאה עצמה. תמונת המראה של הגיבורים שנשקפת מהכתוב כה בהירה שזה מפליא, כי מלבד שני הגיבורים הראשיים, בכל סטייה מתווספות עוד ועוד דמויות, כבדרך אגב, כמו מעין השלמת פאזל.

מעין תמצית נושא 'הלינה המשותפת', קוראים יקרים, ראו ציטוט מהספר  מפי אחד הגיבורים:

"ברוחמה (קבוץ רוחמה), בזמנים שאני הייתי ילד קטן – שזה לא לפני 80 שנה, אני רק בן 31 – לא אמרנו אמא או אבא. קראו להורים בשמם הפרטי. זה היה משהו סמלי ששיקף מציאות רגשית אמיתית. בשבילי הם היו אמנון ורותי. מה זה הורים? האם העובדה ששני אנשים הולידו ילד הופכת אותם להוריו?

מתוך 24 שעות ביממה, שהיתי במחיצתם שעתיים-שלוש. אלו אמורות היו להיות שעות איכות צרופות. בכתובים של התנועה הקיבוצית זה הוגדר כשעות חוויה של יחד ואהבה. אבל הם היו אחרי יום עבודה. עייפים. היו להם העניים שלהם, הבעיות שלהם. איזה בן אדם יכול כמו שעון שוויצרי להתכוון דווקא באותה שעה להיות 'איכות של יחד' עם הילד שלו? אין דבר כזה. יצא שהשעות המעטות האלה הפכו לשגרה סתמית שגם בה לא היה כלום. בקושי הייתי מרגיש אותם, וכבר היו ארוחת הערב והפרידה מהם. מעולם לא נוצרה קרבה אמיתית, לא היתה אינטימיות. גדלתי עם תחושה עמוקה של היעדר הורים. הרגשה של יתמות

עם רותי ואמנון, שהם, כביכול, אמא ואבא שלי, לא ישנתי ביחד." (עמ 13)

אנסה לשקף נושא כשרון הכתיבה של נאמן במספר ציטוטים. מקווה שאצליח.

"האפקט שעלה מהדברים היה מתעתע כמו הד, שאינו מעיד על מקור הרעש, אלא מעביר אותו הלאה: האם אני תובעת לצדו? נתבעת על ידו? מגינה על הורי, שעוד חיו בקיבוץ באותה תקופה, מפני רעיון התביעה?

ראיתי בדברים של נחשון מיצג אמנותי של ניסוי מחשבתי: התביעה המשפטית כיצירה. האם אפשר לתבוע על אהבה נכזבת? ואולי דווקאחוסר התוחלת שגלום בעצם רעיון התביעה, מבטא את נכזבותאשל האהבה. ואולי זאת תביעה למחשבה. תביעה להכרה בסבל של אלה שסבלו."(עמ' 17)

"את כל הדברים שבעולם גילינו אחד מול השני בילדות האופקית שלנו, בקבוצת "נרקיס". היינו יחד בהווה נצחי, ללא אחים גדולים וקטנים. ההורים היו גוש מרוחק. אנחנו בתוך עצמנו, משתקפים אחד בשני כל השנים." (עמ' 18)

"על כל הבנה היו לנו מאה אי-הבנות שהיינו מחליפים בינינו כמו גולות, כמו גרעיני משמש, כמו בתי מלון, רחובות וערים במונופול." (עמ'19)

"הקשר החזק, העמוק, המקועקע לקיבוץ, לא קשור לאהבה או לשנאה, להיה לך טוב או היה לך רע. החוקיות של השיטה שלנו חבקה הכול, ואנחנו נולדנו לתוכה. זה היה כמו להתבונן  בנוף ממעי הלווייתן – לא ידענו שנבלענו ושאנחנו מתבוננים מתוך הלווייתן ורואים רק את לועו עד האופק." (עמ' 31)

הוצאת 'אחוזת בית' – www.abayit-books.com