יש להודות שהפנדמיה העולמית גם מיטיבה עם בני האדם, לדוגמא נגלה יותר לעומק אשר בתוכנו ומסביבנו ונדלה התורם. ירדנו ל-3 ימים לכרמי עבדת, אשר הומלצה ע"י מבין בנושא, והמכיר את החווה מקרוב.

אתם תחליטו אם תתחילו הטיול בעמק המעיינות או תסיימו המסלול בו. הצעתנו? בגלל חום תמוז, תבלו ללא הגבלת זמן ברחצה במעיינות בסוף המסלול. סיבה נוספת? בתחנות המוצעות מטה תמלאו סליכם מכל טוב הארץ, תכירו אנשים מעניינים ועשייה מבורכת.

מסתבר שאחת הפנינות הארכיטקטוניות בירושלים הוסתרו שנים מעיני התושבים, כולל העוברים לידו מדי יום. זה סיפור מעניין, המתאים לסיפורי מבנים בירושלים. מדוע "הוסתר" המבנה מעיני כל? המבנה היה בית למצורעים. נשמע נורא מצד אחד – בית מצורעים!? ומאידך ההיסטוריה שלו טומנת בו טיפול ושיקום באנשים חולים. ההיסטוריה שלו אכן מסקרנת.

בוקר. שעון מצלצל. עלטה בחוץ. התארגנות מהירה. חצי קפה פושר ומפגש עם הנהג בלובי. נסיעה לשדה התעופה לטיסת הבוקר אל מדבר הגובי. מדבר הגובי!
המטוס הקטן מיטלטל באוויר עם רוחות האביב המכות במדבר ללא רחם. מחלונות הזבוב המכני נראים מרחבי האינסוף של המדבר. מעת לעת נקודה לבנה אי שם במרחב מסמנת גר (Ger), אוהל הלבד המסורתי של הנוודים, המציין את מקום משכנה הזמני של משפחה. בוודאי רועי גמלים, בנדודיה במדבר. בקצה האופק עולה פס אבק – ככל הנראה משאית השועטת אל אחד המכרות הצצים במדבר כפטריות אחרי הגשם.

בוקר, התרגשות. ארוחת בוקר ובדיקה אחרונה של הציוד לפני שיוצאים לשטח. מונגוליה… מי יודע מה ממתין לנו… קצת שמענו, קצת קראנו, אבל בעיקר באנו להיות מופתעים.

מאולאן באטאר (Ulaanbaatar) יצאנו ברכבי שטח מפנקים אל מרחביה הפתוחים של מונגוליה. הנסיעה ממרכז העיר מסמנת את המעבר החד שקורה באולאן באטאר בימים אלו. מבין מגדלי העסקים המפוארים של מרכז העיר, עברנו לשכונות רכבת קומוניסטיות נמוכות קומה, וככל שהתרחקנו אל שולי העיר, צצו שכונות של אלו אשר נדדו על אהליהם אל העיר הגדולה בתקווה למצוא כאן את מזלם.