הגיע לידי הספר – איש על ספסל – של יורם נסלבסקי – דווקא בימי מורכבים אלו. הגיע בזמן קודם כל מפני שהתענגתי על כתיבה יוצאת דופן מעניינת, ושנית, הסיפורים הקצרים בו הם בדיוק לאורך הרוח כיום.

כשקראתי לראשונה על הספר, תהיתי האם אינו סוג של מציצנות ספרותית…וכשקראתי את הספר נפעמתי מיכולות הביטוי, ולא רק של דוד פוגל המשורר והסופר, אלא גם מאלו של עדה, שוות יכולות לאהוב נפשה.

"העיר ארביל שוכנת בצפון עיראק בחלק שכיום נמצא בשליטת הכורדים. קהילת יהודי ארביל הייתה מהקהילות היהודיות העתיקות בעולם. על פי המסורת, בני הקהילה הם מצאצאי היהודים שהוגלו מישראל ומיהודה על ידי מלכי אשור. בתחילת המאה העשרים, כשמונים אחוז מיהודי ארביל דברו ערבית-יהודית, והשאר, בני כפרים מהסביבה שהתיישבו במתחם צפוף בדרום העיר, דיברו ארמית. השפה הארמית הייתה השפה הבינלאומית בכל האזור עד שנת אלף לספירה ונותרה מדוברת רק במקומות מבודדים ובהם האזור של צפון עיראק." זהו הרקע לסיפורי החיים שהתרחשו בקהילת היהודים בסוף המאה ה-19ותחילת המאה ה- 20.

אחרי מלחמת ששת הימים, בלמדי באוניברסיטה העברית, נחשפתי להרצאותיו של פרופ' ישעיהו ליבוביץ. הודיתי אז, שאינני מצליחה לרדת עד סוף דעתו של המרצה המבריק והכריזמטי שעמד אז בפנינו. מדוע? א', מפני שלא היו לי תבניות "לעכל" את דבריו; ב', היו לי תבניות אחרות, דוגמת האופוריה אחרי ניצחון מזהיר, העיר העתיקה שחזרה ושכרון החושים שאחז בנו כעם; ג', הייתי מאד צעירה, חסרת רקע מספיק כדי להבין. ולמרות זאת – גם אני כמו רבים שהקשיבו להרצאותיו, הבנו שעומד בפנינו אדם יוצא דופן בידע ובעומק נימוקיו. הבנו בחושים, יותר מאשר בשכל, שיש למי להקשיב, ובעיקר שחשוב להקשיב לו.