קריאתו של ספר טוב היא זמן איכות בלעדי עם עצמנו ועם תוכן הדברים המסופרים. אנו מוצפים כיום באינפורמציה המועברת אלינו בערוצים שונים – בטלויזיה, באינטרנט, בעיתונות היומית ובמגזינים נושאיים – ועדיין, אין תחליף לאותו אובייקט אהוב שבו אנו יכולים לשקוע במשך שעות רבות. אנו מביאים כאן המלצות על ספרים שנהננו מהם, ושלדעתנו יתרמו רבות גם להעשרת עולמכם. קריאה מהנה!
הספר אינקוגניטו עשוי לתקן חלק גדול מהטעויות בהן, שוב ושוב, אנחנו נופלים, בהיותנו רק בני אדם. בנוסף העובדות וההסברים בו מאד מעניינת עד מרתקות.
לפני כשלוש שנים באחד מהקורסים על פעילות המוח, המליצו על הספר. מאז אני חוזרת אליו שוב ושוב, א' מפני שהוא מרתק, ו- ב' הוא "מיישר" התנהגותי. חוקר מערכת העצבים,
דיוויד איגלמן, מתמקד במוח הלא-מודע. ( דיוויד איגלמן גם יצר סידרת טלוויזיה בנטפליקס, המוח היוצר).
"העיר ארביל שוכנת בצפון עיראק בחלק שכיום נמצא בשליטת הכורדים. קהילת יהודי ארביל הייתה מהקהילות היהודיות העתיקות בעולם. על פי המסורת, בני הקהילה הם מצאצאי היהודים שהוגלו מישראל ומיהודה על ידי מלכי אשור. בתחילת המאה העשרים, כשמונים אחוז מיהודי ארביל דברו ערבית-יהודית, והשאר, בני כפרים מהסביבה שהתיישבו במתחם צפוף בדרום העיר, דיברו ארמית. השפה הארמית הייתה השפה הבינלאומית בכל האזור עד שנת אלף לספירה ונותרה מדוברת רק במקומות מבודדים ובהם האזור של צפון עיראק." זהו הרקע לסיפורי החיים שהתרחשו בקהילת היהודים בסוף המאה ה-19ותחילת המאה ה- 20.
אחרי מלחמת ששת הימים, בלמדי באוניברסיטה העברית, נחשפתי להרצאותיו של פרופ' ישעיהו ליבוביץ. הודיתי אז, שאינני מצליחה לרדת עד סוף דעתו של המרצה המבריק והכריזמטי שעמד אז בפנינו. מדוע? א', מפני שלא היו לי תבניות "לעכל" את דבריו; ב', היו לי תבניות אחרות, דוגמת האופוריה אחרי ניצחון מזהיר, העיר העתיקה שחזרה ושכרון החושים שאחז בנו כעם; ג', הייתי מאד צעירה, חסרת רקע מספיק כדי להבין. ולמרות זאת – גם אני כמו רבים שהקשיבו להרצאותיו, הבנו שעומד בפנינו אדם יוצא דופן בידע ובעומק נימוקיו. הבנו בחושים, יותר מאשר בשכל, שיש למי להקשיב, ובעיקר שחשוב להקשיב לו.
סיפרו של דויד גרוסמן, אתי החיים משחק הרבה, מטלטל. הספר קריא סיפור החיים המסופר בו, ובודאי גם באמנות כתיבתו של גרוסמן. בעיני כמעט חובה לקראו.
לקחתי עימי ארבע מחשבות לאחר שסיימתי את הספר, וברצוני לחלוק אותן עימכם, נמעני המגזין.
הגדה שנערכה בימי אלו ומפתיעה בגישתה ויופי הטקסט שלה
ריאיון עם רון כוזר, עורך ההגדה
קראו רק הקדמה זאת לריאיון ואין ספק שתילכדו ביפי ההגדה שרון כוזר ערך – "ראשית, נשארו החלקים המשפחתיים האהובים, שבהם הילדים שואלים "מה נשתנה", מחביאים את האפיקומן, מוזגים כוס לאליהו הנביא, והמבוגרים (וגם הילדים הגדולים יותר) מספרים את סיפור יציאת מצרים. לשם כך, הוכנס סיפור יציאת מצרים המקראי אל ההגדה, והוא כולל כל מה שהילדים מכירים ממערכת החינוך ומלימודי התנ"ך – כולל כל הסיפורים האנושיים כל-כך: סיפור המיילדות, סיפור משה בתיבה, סיפור בת פרעה, סיפור הקדשתו של משה המגמגם לשליח ועוד.
הספר "נער האופניים", סדרות הטלוויזיה "המעברות" ו"ימי בגין"
הבנה בתלת-מימד לאשר קרה וקורה בארץ ישראל
"נער האופניים", סיפרו של אלי עמיר, אני משערת שמשאיר כל קורה בהרגשה קשה על שקרה בארץ בעשור השני למדינה. הספר אוטוביוגרפי בחלקו הגדול – נער יהודי ממוצא עיראקי עלה בגיל 13 לארץ יחד עם משפחתו, משפחה מאד מכובדת בבגדאד. הספר הוא חובה גם כתיעוד היסטורי וגם כיצירה ספרותית כתובה ברגישות, באיפוק ראוי להערכה וביכולת לתאר דמויות מאד מגוונות בכבוד אנושי רב.
הלכתי עם שניים מנכדי לחנות ספרים, כדי שכל אחד יבחר ספר לפי טעמו. הופתעתי שאחד מהם, עדיין לא בן 6,
ראה ומייד אימץ אל ליבו את הספר "וואבי סאבי". הופתעתי מאחר שהמושג היפני Wabi Sabi, גם ליפנים מורכב להסביר. מסתבר שבגן, בו הוא מבקר, הספר ישנו והילדים מאד אוהבים אותו.
רק לפני חודש התענגנו לכתוב במגזין זה על ספרו האחרון של עמוס עוז "מה יש בתפוח?" וכבר האיש יוצא הדופן הזה, הרואה את עצמו, אותנו ואת העולם בדרך כה ייחודית וכה מגוונת, איננו פיזית בינינו. לרבים בארץ ובחו"ל יחסר. מורשתו הספרותית תישאר לעד, שפתו תמשיך להעמיק במחשבה של רבים, הפתוחים לה, ודעותיו עוד ימשיכו להדהד כל פעם שנרצה לחזור אליהן או להתעמת איתן.
מישל קישקה, קומיקסאי, קריקטוריסט ומאייר, מעגן את הקומיקס עוד בתחילת הציורים של האדם הקדמון במערות. " הצורך לספר סיפורים בתמונות טבוע עמוק בטבע האדם. מאז ומתמיד היו בני אדם מסוגלים "לחלום" בתמונות. איננו יודעים עד היום מה הייתה מטרת ציורי המערות. כיום, ממרחק השנים, אנו יכולים רק לנסות ולתאר זאת לעצמנו: היות שהאדם הקדמון היה עסוק בצייד, זה מה שעשה לאחר הצייד – הוא צייר את חוויותיו."
הרבה זמן לא מצאתי עצמי שמחה על כל זמן פנוי לקרא ספר. בדקתי עצמי מה בעצם עורר בי התשוקה לחזורולקרא בספרו האחרון של עמוס עוז. ראשית, הוא כתוב כמו שירה בפרוזה, ושנית, הכנות האנושית הבאה לידי ביטוי בספר – האדם עמוס עוז עם מגוון רגשות על מגוון נושאים.
