ההצגה "הדיבוק" בתיאטרון "גשר" עדיין מוצגת בתאריכים מסוימים מאז 2014, ולא בכדי. 'הדיבוק היא הצגה מונומנטלית. ימים רבים לאחר שצפיתי בה, התמונות הלכו איתי ולא עזבו אותי . ההצגה הוא אירוע תיאטרלי מן הנדירים שיכולים להיות. קודם כל הבימוי גאוני. יבגני אריה הוא אחד הבמאים יוצאי הדופן שנפלו בחלקנו בארץ מאז 1990 , לאחר עלייתו לארץ.

תיאטרון "גשר" הציע לרם לוי, במאי סרטים, לביים סרט על החזרות להצגה. ולא בכדי. ההצעה הייתה מתבקשת. ב- 1971 רם לוי צילם החזרות להצגה "הצוענים של יפו", שכתב וביים ניסים אלוני. העוצמות הרגשיות, איכות המשחק, הקשיים האנושיים להתמודד עם במאי כמו יבגני אריה, הם מצע משכר ומושך לביים לסרט. בעיקר עבור   רם לוי. ההצעה של "גשר" נפלה על האוזן נכונה.

בראותי את הסרט לא יכולתי כמובן להתנתק מהרישומים בראש ובנפש מההצגה "הדיבוק". עוצמת רישומים יוצאי דופן, אותם אני מזכירה בהזדמנויות שונות כאשר אני מתייחסות ומשווה בין לבין עשייה תיאטרלית ומה טיבה.

הסרט גורם לקסם נוסף, רובד עומק להצגה – האינטראקציה הרגשית והאמנותית בין הבמאי אריה יבגני לבין השחקנים, הדיאלוג הבימתי, ההתנגשויות בין כל העושים במלאכה – זה כמו להביא הקהל מאחורי הקלעים ו"להתפשט" בפניו.

מרתק להיות חלק מדיאלוגים בשלוש שפות – עברית, רוסית ואנגלית – שלוש השפות האורגות את מלאכת הבימוי. מרתק לראות הבחנות הטונים והג'סטות אותם מדגיש יבגני, ועוד יותר מרתק לראות תרגומם בפועל של השחקנים.

הסרט מעלה, כמו באוב, מראות מסצנות בהצגה; התפאורה הגאונית של ההצגה – הקטע של המקווה, לדוגמא – הייתי יכולה לראותו שוב ושוב ושוב ללא הפסקה. כמה כישרון יש בתיאטרון "גשר".

התלבושות – השחור–לבן הקשה של אלו שבין החיים לבין התלבושות הססגוניות היפיפיות של "המתים" – די באלמנט זה כדי ליצור עולם הפוך-קסום.

המשחק של אפרת בן צור, דורון תבורי, סשה דמידוב ופירה קנטר – כמו מחייב להעמיד את ארבעתם על פודיום שלו ארבעה מקומות למנצח הראשי.

רם לוי חושף בסרטו עוד דיבוקים, לא רק הדיבוק ב"הדיבוק" אלא דיבוקים מהחיים, דיבוקים פוליטיים, וכמו מצביע באצבע על כך שבכל אחד מאיתנו, אולי, יש דיבוק אחד או יותר, ויש לשים לב אליהם. היציאה מצילומי התיאטרון ליפו – לרחוב, לשפת הים, לדשא הכלות בפארק צ'רלס קלור ליד בנין האצ"ל – האסוציאציות של הטבע, האנושי והמודרנה, הופך הסרט לפנורמי. רם לוי מרחיב גבולות ההצגה לחיים ומהחיים מחזיר אותנו, הקהל, בחזרה להצגה. הצייר ז'ורז' בראק ציין ש"המהות אינה נמצאת בתוך הדברים עצמם, אלא במה שמתרחש ביניהם." רם לוי, כמו להטוטן מעלה ומוריד סצנות בבחירותיו מה לצלם ולהכניס בסרט. ואין ספק שבנושא זה תרומתו של אבי לוי, צלם הסרט, משמעותית ובעלת משקל.

מעט רקע למחזה "הדיבוק"- הוא נכתב לפני כמאה שנה ביידיש על ידי ש. אן-סקי. המחזה עבר עיבודים רבים על במות שונות, גם בינלאומיות. העיבוד של רועי חן, הדרמטורג של תיאטרון גשר מהפנטת גם היא.

הסרט פותח בדיאלוג עם ניסים אלוני בעת צילום הסרט "הצוענים של יפו", באותו פורמט של צילום חזרות של ההצגה תחת אותו שם, שכתב וביים ניסים אלוני. כדאי להדגיש האמירה הבאה, כאשר רם לוי רצה להבין איך צומחת יצירה מהבלגן הקשה של החזרות להצגה, ואז אומר ניסים אלוני (אחד האמנים הרגישים והחכמים בדרמטורגיה הישראלית) :

"הבנה? אין הבנה. למה אנשים שואפים להבנה בכלל?" ורם לוי מוסיף בתחילת פסקול של סרטו החדש, "דיבוקים" – "רק שנים אחר כך הבנתי שלא הבנתי. שאי אפשר להבין שום דבר, אף פעם, לא בתיאטרון ולא בכלל כי כל מה שמבינים מתפורר בין הידיים וכלה."