ההיסטוריה מאירה ומשקפת, בזכות מרחק הזמן, גם מרקמים אנושיים וחברתיים אותם משמעותי מאד להעלותם בצמתי מדינה. לא מקרית העובדה שהספר 'גיבור בעל כורחו', אותו ערך רנן שור, ובמרכזו סבו, הרב אברהם זיידה הלר ומשפחתו, מועלה בגיליון יולי 2023 של 'מקו ועד תרבות'.

וידוי – תהיתי עד כמה סיפור חייו של הרב עשוי לעניין קוראי המגזין, וככל שהתעמקתי בקריאת הספר ההכרעה נפלה – דתם ואמונתם של פרטים אינו בהכרח מכשול  בחיי חברה, תבונה אנושית היא מפתח.

" כשהלכתי עם סבא לבית הכנסת שמול ביתו, הוא היה דורש בפני קהל המאמינים. לא הקשבתי למילים, שאותן לא הבנתי, אבל התבוננתי בהדרתו ובאהבת הקהל אליו.
מה יש לנער חילוני לעשות בבית הכנסת, אם לא להתבונן?
בערב, סבתא פרידה הייתה מכינה את תבשיליה הצפתיים, שתמיד כללו, כך או אחרת, חרובים. ואז שרנו.
בלילה, הייתי צופה בזיידה בחדר עבודתו, כותב על מכונת הרמינגטון הנפילית שלו. היא נראתה לי כמו עוגב, והוא, נדמָה בעיני לצ‘רצ'יל הכותב החלטה דרמטית על חיי הממלכה. הקשר העז בינינו, היה באמצעות מכתבים. בדרך כלל בימי הולדת."

לא בכדי רנן שור הקדיש ספר על אישיותו ומעשיו, וכתביו של אותו סב שנולד בצפת ב- 1894 ונפטר ב- 1990. דור רביעי בצפת, הוא היה ראש ישיבה ופעיל ציבורי מאד מוערך ומשפיע בהתנהלות הציבור היהודי באותה תקופה.

" אחת מדמויות ההוד שפיארו את המזרח בבית מדרש האר"י בעיר העתיקה הינו הרב הלר זצ"ל, שהיה תלמיד־חכם גדול בעל שיעור קומה, ומעטים, אם בכלל, השתוו לו והגיעו לרמת ידיעותיו בש"ס ופוסקים."

לרב אברהם זיידה (זיידל) הלר נולדו רק בנות, 5 במספר. כולן חזרו בשאלה. מערכת היחסים של דמות מקרינה חום ואנושיות זאת עם בנותיו, משפחות בנותיו ונכדיו, כולם חילוניים, משקפת שרק האדם, הפרט, קובע כיצד הוא מנהל גם את דתו בעיקר בסיטואציות מאד מורכבות עבורו.

" הרב הלר הצטיין בכושר הסברה עילאי. אמרו עליו שכאשר הוא הסביר משהו קשה, גם האבנים של בית המדרש הבינו אותו. היה לו הכוח לקחת מושגים קשים וסבוכים, לפשטם, ללבנם, ולהסבירם בצורה כזו שהדבר נהיה מובן ושווה לכל נפש. בתקופה ההיא הרב הלר היה אומר בבית המדרש שיעור בגמרא מדי שבת בשבתו, כשעה וחצי לפני תפילת מנחה, ולשיעור זה הגיעו "בעלי בתים" ושוחרי תורה שגרו אז בצפת."

מצאתי עצמי מדי ערב קוראת עוד סיפור ועוד אחד מ'אגדות צפת' אותם כתב הרב ואשר כונסו בספר. ומדוע?

א. מאז ומתמיד אהבתי סיפורי חיים;

ב. "אגדות צפת" של "זיידה" (גם כך כונה הרב בפי אנשי צפת) כתובות במשיחת מכחול מילים מופלאה ששיקפה גם את אישיותו וגם ת חיי צפת היהודיים דאז. זיידה ידע לספר!

ג. ההיסטוריה המדינית לפני ואחרי קום המדינה, הבאה לידי ביטוי בספר, עוררה קינאה בליבי – אפשר גם אחרת – שילוב כוחות מתוך יעוד בית יהודי מהו.

קוראים יקרים, בחרתי עבורכם מספר "אגדות" מ'אגדות צפת' אשר בספר. לשיפוטכם. וזאת גם כדי להאיר ארובות המצוקה "מה קורה לנו כיום במדינה".

"דודתי רחל דה בובע, המיילדת האמיצה של צפת

רחל דה בובע, כפי שנקראה בפי יהודי צפת, הייתה גבוהת קומה ונעימת סבר. היא הייתה המיילדת הראשונה בארץ שגמרה חוק לימודה באוניברסיטה. זו הייתה האוניברסיטה היוקרתית של וינה, והיא קיבלה ממנה דיפלומה למיילדות.

ומעשה שהיה, כך היה: רחל, שהייתה אחות אמי ונכדת רבי שמואל העליר זצ"ל, התחתנה עם אדם בשם אייזיק דייטש. וכאשר נוכחה לדעת שהוא אינו מסוגל לפרנס את משפחתו, רצתה ללמוד איזו עבודה שתוכל לפרנס בה את המשפחה. בימים ההם היו הנשים סורגות גרביים במסרגות־יד, עבודה שהייתה כרוכה בהרבה זמן וטורח. וכאשר נודע על המצאת מכונת סריגה, שאפשר לסרוג בה בקלות ובמהירות, נסעה רחל לווינה, לרכוש שם את המכונה וללמוד את השימוש בה כדי להתפרנס בעבודה זו. אך כשנפגשה בווינה עם צעירים צפתים שלמדו באוניברסיטה, הם הציעו לה לעבור קורס מיילדות באוניברסיטת וינה. הרי מיילדות היא עבודה יותר מכובדת ומכניסה מסריגת גרביים.

ההצעה מצאה חן בעיניה. אולם בימים ההם לא היה מקובל שנשים בכלל, ונשים נשואות בפרט, תלמדנה באוניברסיטה. לכן החליטה לשאול את פי הרבי הזקן מצ'ורטקוב, שבעלה היה מחסידיו. וכאשר שאלו את פי הרב, הוא בירך אותה בהצלחה. בברכת הרבי הייתה תשובה חיובית עקיפה לשאלתה, ולכן חזרה לווינה, לעבור שם את קורס המיילדות.
מכיוון שהקורס הזה נמשך זמן רב ולא היו לה שום אמצעים לקיומה, הציגו אותה מכריה לפני ד"ר הרצל, לבקש את עזרתו. והרצל אכן נעתר לבקשתה והסכים לעזור לה, בתנאי שתעבוד במושבות העבריות בארץ־ישראל. היא לא ידעה, כמובן, את השפה הגרמנית, אך שפת היידיש השגורה בפיה, שהיא גרמנית משובשת, עזרה לה להבין את שפת הלימוד הגרמנית. היא הצליחה לסיים את לימודיה ולקבל את הדיפלומה, שתאריכה הוא 23 ביולי 1901 .
לאחר שעבדה זמן מה במושבה יבנאל, חזרה לצפת ועבדה שם בהצלחה עד זקנה ושיבה. היא הייתה טובת לב, לא קיבלה שכר עבודתה מיולדות עניות ואף תמכה בהן מכספה, ניקתה את דירתן ובישלה עבורן.

היא ניחנה באומץ לב רב.
היה לה בן יחיד, דוד, שלמד איתי בישיבה. פעם הלכנו רגלית למירון, ביום ז' באדר, יום פטירת משה רבנו ע"ה, להתפלל שם על הציונים הקדושים. היה יום חם מאוד, ובחוזרנו משם התעייפנו מהליכתנו בחום. וכאשר נזדמן לנו בדרכנו מקווה מים מגשמי החורף, טבלנו בו להתרענן קצת והמשכנו בדרכנו.
דוד הצטנן כנראה מאותה הטבילה וחלה בדלקת ריאות, שהייתה אז מחלה קטלנית. מצבו היה קשה. רחל, אמו, הלכה להזמין אליו את הרופא, אך עוד לפני שחזרה, נפח דוד את נשמתו. אחיותיו פרצו בבכיות וביללות מחרידות, כפי שהיה נהוג בימים ההם, אך רחל קיבלה את אסונה באומץ לב ובהתאפקות, ושתיקתה הרגיעה את בנותיה.

רחל קיבלה ברכה מסבא רבי שמואל העליר זצ"ל, שתאריך ימים כמוהו )הוא נפטר בגיל 98 (. וברכתו אכן נתקיימה, והיא נפטרה גם כן בגיל 98 . והייתה כל הזמן בדעה צלולה, וחוש ההומור שלה לא עזבהּ.

לפני פטירתה אמרה: "הסבא בא אליי" והשיבה את נשמתה ליוצרה.
יהי זכרה ברוך."

"אור חי

סיפור מחיי סבא רבי שמואל הלר, עליו השלום והברכה

ובאחת משנות הבצורת הקשות עלה מאוד מחיר השמן וקשה היה להשיגו. אך סבתא מלכה, אשתו הנאמנה והמסורה של רבי שמואל, מתאמצת הייתה להשיג את מנת השמן הדרושה למאור הלילה, כדי שרבי שמואל לא יתבטל חלילה מלימוד התורה הקדושה. באחד הלילות, כאשר כמות השמן שבידי סבתא הספיקה בקושי למאור, ביקש ממנה בנה יחידה אברהמ'לה פרוסת לחם מרוחה בשמן. הסבירה לו סבתא, כי מעט השמן הנמצא, יש להשאירו בשביל אבא, כדי שיוכל ללמוד לאורו עוד הלילה. אך קטן היה אברהמ'לה מלהבין את חשיבותו הגדולה של לימוד התורה, ולכן הוסיף לבקש את ה"לחם ושמן". וכשמבוקשו לא ניתן לו, פרץ בבכי. לבה של סבתא נקרע לגזרים למשמע בכיו של בנה יחידה הרעב, ולרגע קט אף נפתתה למלא את בקשתו. חיש מהר התגברה על חולשתה והחליטה לסרב לו, כי הרי הילד יוכל לשבור את רעבונו גם בפרוסת לחם חרבה, ואילו אור – אין להשיג בלי שמן. בכה הילד אף בכה, ואת השמן לא קיבל. 

ובאותה שעה עסוק היה סבא בישיבה עם "שבעת טובי העיר", שנתכנסו ובאו אליו כדי לדון בענייני ציבור. אך קול בכיו של הילד הפריע לו לרכז את מחשבותיו, ולכן יצא לרגע מחדרו ושאל את סבתא לסיבת בכיו של הילד. סחה לו סבתא כל אותו המאורע. הרצינו פניו של סבא ושקע בהרהורים. כעבור כמה רגעים שב אליו מאור פניו ואמר לסבתא לתת לו לילד מן השמן. להפתעתה ולתימהונה של סבתא לא היה גבול. סימן שאלה גדול הסתמן על פניה ותהתה, האם יכול סבא לוותר על לימוד התורה הקדושה הלילה? הייתכן הדבר הזה? הבין סבא לתמיהתה של סבתא ולשאלתה האילמת ואמר לה: "אל תדאגי! לא אתבטל מלימוד התורה". ובחיוך מסתורי הוסיף, "אשיג לי אור אחר, 'אור חי'". מיד חזר לחדרו להמשיך את הישיבה, שנפסקה עם צאתו.

סבתא מילאה כמובן אחרי דברי סבא. אברהמ'לה קיבל לשמחתו את פרוסת הלחם המרוחה בשמן ונשתתק. אך דברי סבא על "האור החי" היו בעיניה לחידה סתומה.

אור חי? מה טיבו של אור מוזר זה? מעולם לא ראתה אור כזה ואף לא שמעה עליו. התאמצה סבתא לרדת לסוף דעתו של סבא ולחשוף את תעלומת האור הפלאי הזה. רעיונות שונים ונועזים חלפו במחשבתה. סבא הרי יש לו יד גם בקבלה מעשית, וייתכן אפוא כי ישתמש בשמות הקדושים כדי ליצור איזה אור מסתורי ובלתי טבעי. אולי אור זה אינו אלא אורו של משיח! גל של אושר שטף את לבה למחשבה נועזת זו. האומנם היא תזכה לחזות באור
קדוש זה?

כל אותו יום התהלכה סבתא נרגשת, דרוכה ומלאת ציפייה לקראת הערב ומאורע האור. ואמנם, עם רדת הערב נפתרה החידה ונחשפה התעלומה:
סבא, שאיחר הפעם לשוב מתפילת הערב בבית הכנסת, חזר הביתה כשבידו כוס זכוכית מלאה חומר מאיר באור עמום ולבנבן. היו אלה גחליליות חיות ומאירות, שאותן אסף סבא בשדה. לאורן למד כל אותו הלילה. השם יתברך ברחמיו המרובים, יאיר עינינו בתורתו ויזכנו לחזות באורו של משיח, במהרה בימינו, אמן.
צפת, ערב חנוכה, כ"ד בכסלו תשי"ט, 6.12.195

המלחמה בצפת הייתה בעיקר מלחמת עמדות. היהודים היו מעמידים עמדות של אבנים ועץ, כהגנה מפני התפרצות של הערבים, ועומדים על ידן. גם הערבים, מצדם, היו מעמידים עמדות בגבול בין היהודים לשכונות הערבים. כפעם בפעם היו הערבים מתפרצים והורסים את העמדות האלה, ובכל פעם היה צורך לשפצן ולהעמידן מחדש. זו הייתה בעצם מלאכת המגינים, המלאכה המעשית שהם עשו. והנה זה היה בערב פסח, היו יהודים, סתם יהודים דתיים, שעבדו בעבודות האלה. חלקם קיבלו כסף על זה – היו אוספים כסף והיו משלמים להם – וחלקם עבדו שלא על מנת לקבל פרס.

באותה שנה חל פסח להיות בשבת, ואנשים אמרו שבשבת בפסח הם לא מוכנים לצאת לעבודת הביצורים. אחד מראשי "ההגנה" שנהרג שם, שמו היה יהודה גרוס, שלח לי פתק, ששמור אצלי, ובו כתב: "נא לדאוג שהפועלים יצאו מחר לעבודה". מי שהביא לי את הפתק הקטן הזה הסביר לי במה העניין. הייתי מופתע מאוד, מעולם לא נדרשתי לבקשות כאלה.

בכל זאת, אחרי ששקלתי בדעתי את העניין, הגעתי למסקנה שבאמת מותר – ליהודים מותר לצאת בשבת לעבודה כזאת, בנסיבות כאלה. בצפת היה אז רב ישיש, אפריים ויינגוט, אחד הרבנים הגדולים הישישים, גדול ממני. החלטתי לגשת אליו, ולספר לו במה המדובר, ולשכנע אותו שיחתום יחד איתי על הודעה, שמותר ליהודים לצאת לעבודה הזאת בשבת.

מיהרתי לגשת אליו, והייתי חרד שיהיה לי קשה מאוד לשכנע אותו. הוא היה מהדור הישן, רחוק מענייני ביטחון, ולא היה לו כל מושג על מעשיה של "ההגנה". אבל בעזרת ה' הצלחתי. הסברתי לו במה מדובר כאן, והוא מיד השיב לי: "אם אתה תחתום, גם אני אחתום". על השולחן הייתה מונחת פיסת נייר, לקחתי עט וכתבתי, שאנחנו יודעים כי ישנן כמה עבודות אשר יש בהן משום פיקוח נפש, ומשום כך אנחנו מודיעים שמותר, ואף מצווה, ואף חובה, לצאת בשבת לעבודת הביצורים. חתמנו, הרב ויינגוט ואני, על ההודעה וחזרתי מיד הביתה. הדפסתי במכונת הכתיבה שלי כמה פעמים את נוסח ההודעה ונתתי את הדפים לשליח שעמד וחיכה שאסיים את המלאכה, והוא יצא מיד להדביק אותם על קירות בתי המדרשות ובתי הכנסיות בעיר. זכורני כי כאשר באתי להתפלל בבית הכנסת, באו אליי מכל צד ופינה, אם אני באמת חתמתי על ההודעה, כי על ההדפסות שלי לא היו חותמות. האנשים לא האמינו. כמובן שאמרתי לכולם שהדבר נכון, ושכך צריך לנהוג, ושאין בזה שום איסור, ושהרב ויינגוט ואני חתמנו על ההודעה. למחרת כל הפועלים, בלי יוצא מן הכלל, יצאו לעבודה והמשיכו בעבודת הביצורים.

הביזה

הערבים, שכנינו, עזבו את צפת בבהלה, ברחו על נפשם כאילו מפני שריפה, וכך מצאנו בבתיהם אוכל עומד על שולחנות או מכונות תפירה שנעזבו באמצע העבודה, עזבו הכול וברחו.
כעבור זמן מה התחילו יהודים לשדוד את בתי הערבים. אנשי "ההגנה" ואחרים התנגדו לכך, אבל לא יכלו לעצור בעד ההמון הזה, שבזז מכל הבא ליד. אז הוצאתי כרוז שהדפסתי גם אותו במכונת כתיבה ומסרתי אותו להפצה בבתי הכנסת. כתבתי בו, בין השאר: "כשם שידענו למות בכבוד ככה עלינו לחיות בכבוד, להימנע מביזה ושוד ולהשאיר הכול במקומו".

איזו השפעה הייתה לכרוז הזה, אינני יודע. מכל מקום, אחרי בריחת הערבים, שלחו מאיילת השחר אחד בשם אילתי, שהיה אמור לעמוד בראש הכוחות והארגונים בצפת. הוא בא אליי יחד עם החברים שלו, ואני סיפרתי להם כל מה שהיה והסעיר אותי, והצגתי את כל הפרובלמות שעומדות לפנינו.
הוא קיבל את דבריי בהתפלאות ומלמל, "יפה מאוד". כנראה לא ציפה לכך שיהודי עם פאות יעסוק בעניינים האלה, ועוד ידבר דברים כאלה.

"צפת היהודית מתגייסת לעמוד על נפשה"

והרי נוסח צו הגיוס:
ארגון ההגנה העברי בארץ־ישראל
אזור צפת – מרחב כנען
צו גיוס
הנני מכריז על גיוס כללי בצפת של כל הגברים (רווקים ונשואים)
מגיל 15 עד גיל חמישים, ושל כל הנשים (רווקות ונשואות) מגיל
15 עד גיל 35 .
כנעני
(מפקד עיר צפת)
צפת, י' בניסן תש"ח ] 19.4.1948 [
הסוכנות היהודית לא"י
הוועד הלאומי לכנסת ישראל
מרכז המפקד לשירות העם

הודעת התייצבות לגברים ולנשים בצפת
בהתאם לצו הגיוס הנ"ל של מפקד עיר צפת, אנו מודיעים בזה לכל הגברים והנשים בצפת, בני ובנות הגילים הנ"ל, שעליהם להתייצב לשירות העם.

מועד ההתייצבות לגברים:
כל אלה ששמותיהם מתחילים באותיות א־ז, עליהם להתייצב ביום ג', י"א בניסן תש"ח 20.4.48 ( בשעות 12-8 לפני הצהריים.)
כל אלה ששמותיהם מתחילים באותיות ח־נ, עליהם להתייצב ביום הנ"ל בשעות 6-2 אחר הצהריים.
כל אלה ששמותיהם מתחילים באותיות ס־ת, עליהם להתייצב ביום ד', י"ב בניסן 21.4.48 ( בשעות 12-8 לפני הצהריים.)

מועד ההתייצבות לנשים:
על כל הנשים להתייצב ביום ד', י"ב בניסן ) 21.4.48 (, בשעות 6-2 אחר הצהריים. מקום ההתייצבות הוא במלון תל אביב.
חובת ההתייצבות חלה על כל גבר ואישה בגילים הנ"ל, ללא יוצא מהכלל, פרט לאלה הנמצאים בעמדות, ולאלה שכבר התייצבו וקיבלו את תעודותיהם.

הרב א. ז. הלר
יו"ר ועדת המפקד לשירות העם בצפת

"קהלת אומר: "דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת". ושמעתי פעם בשם האדמו"ר מגור, ה"לב שמחה", שאמר: "שדור הולך – ראינו, שדור בא – אנחנו מצפים, אבל עדיין איננו רואים". אין ספק כי דמותו של הרב הלר, שסימלה בהרבה מובנים את התקופה ההיא של יהודי צפת שחיו בצניעות, פשטות ותמימות, ראויה היא וראוי דור זה והדמויות שהיו בו, שנשאף להתחבר אליהם."

הרב מרדכי דב קפלן