מגזין "מקו ועד תרבות"

from Line to Culture – the magazine

מגזין מקו ועד תרבות / מיזם דיגיטלי ללא צרכי רווח לקרא כיום רומן – בפועל טרילוגיה – כמעט כמו מעשה גבורה, ובכ"ז <br><br> ספרו של שלום אש – לפני המבול, שלוש ערים - מפתיע <br><br>רומן היסטורי המתפרש על תמונת העולם בפטרבורג, בורשא ובמוסקבה <br><br> בין השנים 1914-1918 <br><br> מאד קריא, מעניין ביותר, מקלף דמויות מורכבות <br><br> ומהנה בדרך יוצאת דופן

לקרא כיום רומן – בפועל טרילוגיה – כמעט כמו מעשה גבורה, ובכ"ז

ספרו של שלום אש – לפני המבול, שלוש ערים – מפתיע

רומן היסטורי המתפרש על תמונת העולם בפטרבורג, בורשא ובמוסקבה

בין השנים 1914-1918

מאד קריא, מעניין ביותר, מקלף דמויות מורכבות

ומהנה בדרך יוצאת דופן

By Tami Klein

פורסם במדור- ,

מדוע הקדמה מעלה כה ארוכה, כדי לומר מספר דברים חשובים :

  • תרגום הוא מעשה של יצירה יש מאין. הקורא את הטרילוגיה מבין שהקריאה הזורמת היא קודם כל בזכותה של המתרגמת – ד"ר בלהה רובינשטיין. לא במקרה פנינו אליה ובקשנו לכתב רשימה קצרה על תפיסת עולמה כמתרגמת מאידיש לעברית כיום, במאה ה-21, ועוד טרילוגיה.
  • שלום אש אמן בעל שעור קומה, מרתק ביכולותיו למסור על הכלל והפרטים בו כמעט כמו מעשה כישוף. הדמויות חיות לנגד עינינו במאה ה- 21 – הסיאוב התרבותי של יהודי פטרבורג, קשיי החיים ההופכים מוחשיים לנגד עינינו של יהודי ורשא ומורכבות מהפכת אוקטובר 2017 על כל פלגיה במוסקבה.
  • העולם כמו עמד מלכת – אז והיום – במיקרו, בני האדם קורצו מאותו חומר אנושי בחיי היום-יום, ובמקרו? מנהיגות, משילות, רעיונות גדולים שדינם להתפורר, להתפוגג ולטלטל עד כאוס. הטרילוגיה מציגה תמונת עולם כה בהירה עד מפחידה עבור הפרטים המרכיבים אותה.

והיהודי, היהדות כתרבות עומק? מקרינה חכמה, מאחדת ומדביקה קצוות בתבונתה ההומנית.

מגזין מקו ועד תרבות / מיזם דיגיטלי ללא צרכי רווח לקרא כיום רומן – בפועל טרילוגיה – כמעט כמו מעשה גבורה, ובכ"ז <br><br> ספרו של שלום אש – לפני המבול, שלוש ערים - מפתיע <br><br>רומן היסטורי המתפרש על תמונת העולם בפטרבורג, בורשא ובמוסקבה <br><br> בין השנים 1914-1918 <br><br> מאד קריא, מעניין ביותר, מקלף דמויות מורכבות <br><br> ומהנה בדרך יוצאת דופן

כתבה : המתרגמת ד"ר בלהה רובינשטיין

הטרילוגיה ההיסטורית "לפני המבול" תורגמה לראשונה לעברית בידי י"ל ברוך, ופורסמה בהוצאת "דביר" בשנים 1935-1933 ובמהדורות מאוחרות יותר. במהלך השנים חלו שינויים בשפה העברית ובגישה לתרגום ספרותי, ותרגום זה התיישן. לכן החלטתי לתרגם מחדש את "לפני המבול" – יצירת מופת, שטעמה לא פג עד עתה.

זה היה אתגר לא פשוט, למרות שסגנון הכתיבה של המחבר משקף את שאיפתו "לומר באופן הפשוט ביותר מה שברצוני לומר."[1] אכן, הסופר הפליא להשתמש בשפה בהירה וקולחת ובמנעד לשוני רחב, שמבחין בין שפת הכתיבה של המחבר ובין שפת הדיבור של הדמויות הפועלות בהתאם לאופיין, מעמדן, ונסיבות חייהן. עמדתי על כך ב"הקדמת המתרגמת" וב"אחרית דבר" שכתבתי לספרים שיצאו לאור בתרגומי , ואין טעם לחזור על דברים שנכתבו 'שחור על גבי לבן'.  על במה זו אסתפק במסירה תמציתית של עיקרי תפיסת עולמי כמתרגמת יצירות ספרות, ובהדגמה קצרה מתוך הרומן.

הנחת היסוד שלי היא שתרגום ספרותי הוא אומנות שמחייבת האזנה למנעד הלשוני של שתי השפות: שפת המקור ושפת התרגום. זוהי בנייה מחדש של היצירה, בתוספת גוון פרשני לטקסט המתורגם. אומנות זו תובעת נאמנות למאפייני הכתיבה של המחבר, למקצב הפנימי של היצירה, לשדה הסמנטי של המילים, ולמשמעויות העולות מהצירוף התחבירי שלהן. עם זאת, היא מעניקה למתרגם/ת מידה מסוימת של חירות יצירתית. מכאן נובעים ההבדלים בין תרגומים שונים ליצירת ספרות אחת, ולא תמיד אפשר לקבוע בוודאות איזה מהם 'נכון' או 'אמין' יותר.

אני מייחסת חשיבות רבה לפנייה אל קהל רחב בהצעת מפגש עדכני עם יצירות ספרות שנכתבו ביידיש, כי קריאתן מקימה לתחייה את העולם היהודי רב הפנים שהוכחד על ידי הצורר הנאצי ועושי דברו. מכאן נובעת התמסרותי לתרגום יצירות שמושכות את לבי, בין אם נכתבו בידי סופרים ידועי-שם, ובין אם נכתבו בידי סופרים שזכרם כמעט אבד.

תרגום יצירות ספרות מיידיש לעברית מעמיד אתגר מורכב בפני המתרגם/ת, דווקא מפני שמדובר בשתי שפות שיש להן שורש תרבותי-ערכי משותף, אף שכל אחת מהן שייכת למשפחת שפות שונה. לא אאריך בדברים, ואסתפק בציטוט שני קטעים קצרים, בהנחה שכך יודגם השוני בין סגנון הסופר-המְספר ובין האופן בו הוא מוסר סגנון דיבור עממי. 

קטע א'– אם יהודייה, שבנה אולץ להתגייס לצבא הצאר במסגרת חוק הקנטוניסטים, מגיעה מה"שטעטל" אל עיר הבירה כדי לבקש מעורך דין יהודי שיפעל לחילוץ בנה מעונש לא מוצדק שהוטל עליו. המחבר מזדהה עם מצוקתה, ומוסר את דבריה בדרך של מיזוג בין "דיבור נמסר" ו"דיבור ישיר": "יש לה בן, יחיד לאמו ולאלוהים. […] גייסו אותו לצבא כי שכחו למחוק מהספרים שלהם את אחיו הצעיר, שמת, לא עלינו, בדמי ימיו. אבל הרי הוא אדוק מאוד, ולפני שיסטה כחוט השערה מדרכו של אלוהים, הוא מוכן למות מאה מיתות, לא עלינו. שלא לדבר על אכילת טריפה וכל הדברים הטמאים האחרים. הוא, נעבעך, עברה עליו שנה מרה וקשה, שאי-אפשר לתאר. התאכזרו אליו, עשו לו צרות צרורות שאינן כתובות ב"תוכחה"[2]. קרעו אותו לגזרים ותלשו את בשרו החי. אבל הוא לא זז מדרכי אלוהים, חלילה, אפילו לא כחוט השערה. […] הגויים לא יכלו לסבול שהוא כל כך נאמן לדתו, והתלבשו עליו כדי להציק לו וללחוץ עליו שיעבור, חלילה, על מצוות אלוהים. […] פעם הם צחקו והתעללו בו […]  הלכו ולקחו חתיכת 'דבר אחר' ותחבו לו בפה. ברור שהוא התנגד. אפשר אחרת? כמו שכתוב, יהודי חייב להקריב את חייו חלילה ולא לרדת מהדרך הנכונה. […] די. הם תחבו בכוח את בשר החזיר לתוך פיו. אוי וויי! […] וכשהם תחבו לו לפה את ה'דבר-אחר', הוא קרע למפקד שלו את השרוול ולשני נשך את היד. […] על כך, בעוונותינו הרבים, מגיע עונש כבד."

זאכארי, גיבור הרומן, הבין את דבריה, אף שלא ידע יידיש, והמספר/המחבר מעיר: "כאילו נפתחה בתוכו איזו נימה נסתרת שספגה לתוכה את המילים הלא-מובנות. […] זו היתה תעלומה בת אלפי שנים, […] והוא נרעש ונחרד כשעמד מולה, מול אותו סוד מסתורי שממשיך להתקיים בעוצמה חיונית בקֶרב רבים מבני עמו. הוא עמד נדהם מול האמונה שלא היתה לו מעולם."

קטע ב' מוסר את המתרחש באסיפה המונית בבית מושל העיר, שנתפס על ידי הבולשביקים. ההשוואה בין סגנון המספר/הסופר היהודי ובין האופן בו הוא מצטט את הלוחמים (פשוטי-עם רוסיים) מעידה על הנימה האירונית שהוא בחר בהקשר זה. התיאור נפתח בהערת הסופר היהודי: "בית המושל […] נהפך לבית מדרש, והחיילים – לבחורי ישיבה." תיאור האסיפה מעיד שהסופר מבין ללבם, אבל שומר על מרחק רגשי: "חודשים על חודשים מתנהלים דיונים, ובעצם לא יודעים על מה. הבטיחו שכשיזרקו את הצאר ישלחו את החיילים מהחזית לביתם, ויחלקו אדמות לאיכרים. והנה, כבר זרקו את הצאר, ועדיין גוררים את החיילים אל החזית, ולא שומעים מילה על חלוקת אדמה. […] הלב מתגעגע אל הבית, אל הכפר, אל השדות, אל המשפחה. […]  וכאן לא מפסיקים לדבר ולדבר. רבים ומתווכחים, ולא יכולים להגיע להסכמה. שהשד ייקח את כולם!… סבלנות הלוחמים פוקעת, והמחבר מצטט את זעקותיהם: "כולם רוצים ממך את החיים. תחילה קראו להגן על הצאר, אחר כך על המולדת, וכעת – המהפכה…" הוויכוח מתלהט, ומישהו צועק: "שתוק, בן כלבים! אתה לא שומע מה שאומרים לך? ה'לבנים' רוצים לשלוח אותך אל החזית, ואלה לא מרשים. אלה אומרים: אל תלך, לא צריך. די עם מלחמה!" ברגע זה נחשפת הנימה האנטישמית החבויה בלב אנשי הכפר הרוסיים: "שהשטן יחטוף את כולם! צריך לתלות את כולם על עץ אחד! גם קֶרֶנְסְקִי, גם לנין, והיהודים האחרים. צריך לתפוס רכבות ולנסוע חזרה אל הכפרים. צריך לתת אדמות – והם רק מדברים על מהפכה עד שנמאס. ישו הקדוש! שהשטן יחטוף את כולם!" הויכוח מתלהט, הנואם ממשיך לדבר, עד שמאחת הפינות בוקעת שאלה: "היי, חבר אֱמור לנו מה זה בולשביקים!" הנואם מתבלבל, ולא עונה. במקום תשובה באה גערה של מישהו מן הקהל: "היי, אתה, ראש חמור! הרי אלה בולשביקים! הרי אנחנו נמצאים באסיפה של בולשביקים".  בשלב זה מוסר המחבר את רשות הדיבור למהפכנית יהודייה נלהבת: "חברים לוחמים! אתם רוצים לדעת מה זה בולשביקים? בולשביקים זה אתם, המוני העם הרוסי המוכים והמעונים, שמצליפים ומצליפים בהם במשך דורות על דורות. […] בולשביקים זה אתם, אתם, העניים, המוכים והמעונים. אתם, שנעקרתם מבתיכם, מאמותיכם, מנשותיכם וילדיכם, שתקעו אתכם בתוך מדים והחזיקו בכם שנים על שנים בקסרקטינים, בחפירות לחות ורטובות בשדה הקרב, בלי מזון, בלי לבוש, תחת ברד כדורי האויב. הבטיחו לכם אדמות, ולא נותנים לכם; הבטיחו לכם חירות, וממשיכים להדוף אתכם בכידונים אל החזית."

אכן, אומנות הכתיבה של המחבר מדברת בשם עצמה. אבל לא די בציטוט חלקי זה, וכדאי לנהוג בהתאם לעצתו של הלל הזקן, "ואידך זיל גמור", ולקרוא את הספר כולו.

  1. מתוך מכתב שכתב שלום אַש אל יוחנן טברסקי.
  2. כל הצרות והפורענויות המפורטות בספר ויקרא (פרק כו, פסוקים 43-14), ובספר דברים (פרק כח, פסוקים 28-15).

הוצאת כרמל –
www.carmelph.co.il

      btt