גם ביום הגשום, בו ביקרנו במוזיאון Miho, המבקר כמו נותר מחובק בנוף ובמבנה כאחד, עד שאינך יודע להפריד בין שניהם. והארה זאת חשובה ביותר – כיצד מבנה גדול ומורכב הוא חלק מהנוף.
// יהודית בר
לקראת ביקורי השנה ביפן, המליץ לי האדריכל דוד נופר בחום על ביקור במוזיאון MIHO. טיולים מאורגנים אינם נוהגים להביא תיירים למוזיאון זה, ולא רבים ממדריכי הטיולים ליפן אפילו יודעים את שמו. ראשית – זאת המלצה מודגשת לא להפסיד ביקור זה, ושנית – אוכל לומר שמכל אשר עינינו ראו ביפן בשבועיים, המוזיאון נותר מבין החוויות העמוקות ויוצאות הדופן ביותר.
Miho הוא מוזיאון פרטי המציג את אוסף העתיקות של תנועת ה-Shumei, תנועת רוחניות בודהיסטית רבת נכסים המונה מאות אלפי חברים ברחבי העולם. באוסף ממצאים אנתרופולוגיים שנאספו במשך שנים מתרבויות עתיקות במצרים, באירופה ובאסיה. מייסדת התנועה על שמה קרוי המוזיאון, Mihoko Koyami , אחת הנשים העשירות ביותר ביפן ודמות בולטת בעולמה הרוחני, ומי שגם פנתה לאדריכל היפני איי.אמ.פיי עם משימת תכנון המבנה. הקמת הבניין הושלמה ב-1997, לאחר שקטע שלם של הר הוזז ממקומו והוחזר, בכדי לאפשר ע"י הרשויות את אישור הבנייה המתאים לחנוכת הבית החגיגית – והרי שזהו לא עניין של מה בכך.
מיקומו של המוזיאון, הלכה למעשה בתוככי הר – דרום מזרחית לעיר קיוטו, באיזור המוקף יערות והרים סלעיים. בקורלציה לשטח הפתוח הענק שעוטף אותו, גם שטח המוזיאון אינו קטן (כ-18,000 מ"ר שמרביתם שטחי גלריה תת קרקעיים) ומוצגים בו דרך קבע כ-250 פריטים מתוך אוסף התנועה, המונה כ-2,000 פריטים השמורים בארכיב ומוצגים בו לסירוגין. תערוכה של הצייר היפני Jakuchu הביאני להתרגשות גדולה. דמעות עמדו בעיניי בפני ציור מינימליסטי, כדרכם של אמני יפן וסין מהמאה ה-18.
הבניין מצוי בלב נוף הררי עם יערות – יפה ביותר. בסתיו בו ביקרנו, העלים הזהובים-אדומים נגעו לליבנו. עם פריחת הדובדבן (הקיימת בגן המוזיאון ומופיעה באביב – סביב חודש מרץ), המראה עשוי לעורר השתאות מסוג אחר.
הכניסה למוזיאון הדרגתית. הנכנס בשערי המוזיאון כמו מובל באופן מונחה דרך מנהרה וגשר עד שנפתח לנגד עיניו מבנה המוזיאון, ברגע מרגש במיוחד. מבנה זה של פיי וגם עבודותיהם של אדריכלים יפניים אחרים בהם ביקרנו בולטים בשני איפיונים:
– ניכר שהמבנה אינו בא לשרת את האדריכל, את האגו שלו או את אישיותו הפרטית – ולכן, חזית המוזיאון מינורית עד צנועה.
– המבנה שואב את צורתו מאלמנטים שמקורם בתרבות היפנית, דוגמת קו המשולש הקטום המופיע בחזיתות במקרה זה.
עובדה מפורסמת היא, שחיבתם של אדריכלים יפניים למבנים חפורים הפכה עם השנים התמחות בפני עצמה. מאחורי תכנון המבנה שלפנינו ניתן לשער שעמדה כוונתו של פיי לייצר מחדש, בכלים ארכיטקטוניים, דיאלוג בין הביוגרפיה של הפריטים המוצגים לבין הקשרם הנוכחי, בין עבר להווה ובין פנים לחוץ. "זוהי שאנגרי-לה", הוא מתאר במילותיו, "גן עדן עלי אדמות".
קשה שלא להתרשם מהאופן שבו יושב המבנה באופן פיזי בסביבתו הטבעית, כביכול. מדרגות כניסה רחבות מובילות אל תוך המוזיאון, בקטע מבנה המתוכנן בחלקו – וטבעי לחלוטין בחלקו האחר. בשלב מסויים, תחת תיקרת זכוכית קלילה (שחוזרת בחלקים שונים בעיצוב הפנים), נפרד המבקר בהדרגתיות מהנוף הירוק שלמעלה – ומוצא עצמו בחלל תצוגה מסתי חפור.
מנסרות אור מבוקרות מאירות את חללי התצוגה החפורים, אשר מאורגנים בתכנית המבנה באופן א-סימטרי אך סדרתי. הקשר אל החוץ נשמר לאורך הסיור במוזיאון באמצעות תאורת התיקרה הטבעית המלווה אותו, וכן באמצעות סדרת ויסטות המכוונות אל נקודות שונות באופק הרחוק. את הנשימה העמוקה שיש לקחת בכדי להפנים את קנה המידה העצום של המבנה, מרככים קירות התצוגה הפנימיים, המחופים אבן לבנבנה טבעית – המוארת באופן טבעי ורך.
מומלץ לצפות בסרט המוקרן באחד מאולמות המוזיאון על תהליך עבודות הבנייה, ולהתרשם מאישיותו וצניעותו השובים של האדריכל – פיי. לאחר הצפייה בסרט מעריכים את עבודתו מזווית ראייה נוספת – כיצד אישיותו ולא רק תפיסתו הארכיטקטונית באים לידי ביטוי.
מזה זמן רב פנטזתי על ביקור נקודתי ביפן. קריאת מסות באסתטיקה יפנית, צפייה בתכניות בישול ובדוקומנטריים של ערוץ 8 וחיטוט באתרי אינטרנט שאת הכתוב במרביתם לא הבנתי, הובילו למסקנה אחת: אין מנוס. ביום שבו זה יקרה בשנית, לא אוותר על ביקור ב-Miho.
