הסרט 'האשמה' מאיר בתקווה שעדיין לא איבדנו לחלוטין את האיזון, את הניואנסים ואת הטון המתון גם כאשר מאד כואב. כמעט חובה לראות את  הסרט 'האשמה' של הבמאי הצרפתי איוואן אטאל.

הסרט עלה לאחרונה לאקרנים לאחר הקרנתו בפסטיבל ירושלים לקולנוע. הנושא מורכב מאד וקשה מאד – לאחר יציאתם הראשונה בחור ובחורה צעירים, הבחורה תבעה על אונס. הבחור המום, הדגיש הסכמה מוחלטת מצידה של הבחורה. המורכבות מכפילה קומות בהיות קשרים אינטימיים בין אימו של הבחור לאביה של הבחורה ובהיות ההורים דמויות ציבוריות בולטות. והדרמה מתגלגלת ומתעצמת מחוץ ובין כותלי בית המשפט.

ולמרות כל זאת, ולמרות האווירה המוקצנת לכל כיוון בנושאים שבינו לבינה, הרים איוואן אטאל דגל לבן כדי להשמיע ולשמוע גווני הגונים של פניות ורגשות מכל צד – הנשי והגברי, קול ההורות המורכב עד בלתי ניתן להתרה במצבים מעין אלו, קולות מערכת המשפט וקולות הציבור המבולבל.

מלאכת ההתרה של המורכבויות זאת המלאכה המרכזית שאטאל השכיל קודם כל לעשות. כאשר מתירים ורואים כל חוט בנפרד – צבעו של קול, גם כאשר מאד! כואב, אפשר להתבטא גם בשקט – כי רואים ושומעים רק אותו, ואז אפשר להתבטא 'בשקט' כואב. בשקט הכואב יכולים להיווכח בגווני הגוונים האנושיים וגם באין-סוף אפשרויות הגוונים של הריקמה האנושית.

המונולוג של אם הבחור בבית המשפט, בפיה של השחקנית שרלוט גינצבוג, כדאי למסגר ומדי פעם לקרא אותו שוב ושוב. הלב נקרע בין היות אם "האונס" לבין קולה הציבורי שנשמע פעמים כה רבות בהגנת הקול הנשי.

לסרט מספר מונולוגים מבריקים בפי שחקנים מצוינים. הייתי אומרת – סרט 'ללא איפור' – כאשר הצבעים החיוורים כה מחמיאים לו. אם שכחנו שחיוורון לא רק אפשרי אלא גם מעמיק ומחמיא להתבטאויות, הרי הסרט ניצח ובכך זכה לעמוד גבוה על פודיום המנצחים.

תוך כדי כתיבת כתבה זאת נזכרתי בספרו של העורך הספרותי הראשי של העיתון הצרפתי Le Monde, Le Courage de la Nuance, Jean    Birnbaum :

“מעל לכל, זה אומר לגלות מחדש את התקווה ואת היכולת להכריז על כך : במהומה של ראיות, אין דבר בהיר יותר מניואנסים."

בסרט 'האשמה' מצליח איוואן אטאל , באומץ, לפרוש ניואנסים אנושיים של אותו נושא.

קוראים יקרים, זהו סרט חובה לכולנו, בעיקר בתקופה שה"צעקות" משתיקות גוונים אנושיים. רוצה מאד להאמין ש 'האשמה' עשוי להיות סימן לבאות.

טריילר הסרט :