כדי לפרוש ביקורת על סיפרו של הסופר האלג'יראי, בואלם סנסל, 'הכפר של הגרמני', וכדי למצב אותה נכון בפני קוראים, תחילת הקונטקסט: א. הספר מבוסס על מציאות, ב. העלילה מתרחשת בשנות ה-90 של המאה ה-20 באלג'יר ובצרפת.       ג. הסופר שנולד ב- 1949, מהנדס ובעל תואר דוקטור לכלכלה, בסוף שנות התשעים פרש ממשרתו הציבורית הבכירה והתמסר לכתיבה’, והפרסים הרבים שקיבל בצרפת על כתיבתו הספרותית ביטאו יכולותיו וכשרונו.

לחשיפת מציאות מורכבת מאד באלג'ר ובצרפת, סנסל טווה עלילה גם מתוחכמת אבל גם מאד פשוטה – משפחה ארלג'יראית, החיה בכפר קטן, שולחת שניים מבניה לדוד בצרפת, החי בפאריסי, למען חינוכם. הבנים – רשל ומלריך שילר,  גדלים ומשקפים מציאויות שונות. כיצד? כל אחד כתב יומן, מכאן שכל מציאות מבטאת נימה מאד אישית בכל הקורה סביבם, וכמובן בנפשם. שתי הדמויות של האחים מאד שונות זו מזו בראייתם, הבחנותיהם וניתוח הקורה. רשל, הבוגר, רכש השכלה גבוהה ומצליח להתברג יפה בחברה הצרפתית, לעומת מלריך, שכמעט הדרדר מוקף חברת נערים מהגרים אלג'ראים, תבונתו והבחנותיו חדים ביותר.

שמות הגיבורים מהדהדים מציאות מורכבת בפני עצמה – אלו שמות גרמניים. אכן האב, ממוצא גרמני, מצא מפלט בכפר אלג'יראי בסוף מלחמת העולם השנייה. נישא לאישה מקומית ועשה כמיטב בנסיבותיו.

היפה וגם המרתק בספר כיצד הסופר חושף כמו קליפות המכסות וחושפות ליבת הבצל. שני היומנים מנהלים מעין טנגו, כאשר לסירוגין משמיעים האחים פרקים בחייהם.

הספר קריא מאד, מרתק ומרגש בזכות כתיבתו של סנסל – כתיבה מאד בהירה, למרות פיתוליה העלילה, וכמובן, גם בזכות תרגומה של רמה איילון, הידועה כמתרגמת מופלאה ביכולותיה.

אפיזודה אישית – כאשר הופיע הספר ב-2010-11 בארץ לא הכרתיו, למרות הדיו יוצאי הדופן של הצלחה. בזמן האחרון כאשר התלוננתי בפני חברה "שאין לי מה לקרא", מעניין שלא התבלבלה והמליצה על 'הכפר של הגרמני'; ולהפתעות החיים הרי אין סוף – כל זה קרה אחר 7.10.23 האומלל בהיסטוריה של עם ישראל.

מדוע הארתי מעלה? בספר מספר זרקורים של התנהלויות חברתיות ופוליטיות בצרפת, באירופה ובאלג'יר. אחד הזרקורים מאיר בביקורת קשה מאד הוא הארגון האיסלמיסטי – 'הקבוצה האיסלאמית החמושה' (GIA) – אשר פעלה באלג'יר בשנות ה- 90 של המאה הקודמת, גם תחת דגל שחרור אלג'יר מהקולוניאליסטים הצרפתים. מדוע המילה "גם" במשפט הקודם שלי? כי זוועות התנהלותה של קבוצה זאת היו מעבר ל"שחרור אלג'יר". הכפר הקטן, בו נולדו האחים ,רשל  ומלריך שילר, בוצע בו הרג וחיסול טוטלי – של כל אנשי הכפר, האלג'יראי , כמובן – ע"י 'הקבוצה האיסלאמית החמושה'… ובין תושבי הכפר גם הוריהם של שני האחים.

"מהדורה החדשות של 35 באפריל 1994 נפתחה כך: "קטל נוסף באלג'ריה! אמש כיתרו חמושים את הכפר עין-דב ודקרו למוות את כל תושביו. על פי הטלוויזיה האלג'רית, הטבח הזה ורבים לפניו בוצעו ע"י "הקבוצה האיסלאמית החמושה."       עמ' 17.

הספר פותח ביומנו של מלריך, הצעיר מבין שני האחים, המציין שאחיו מת לפני חצי שנה:

"איך שהתחלתי לקרוא את היומן של רשל, נהייתי חולה. הכול התחיל לבעור בתוכי. החזקתי את הראש בידיים כדי שלא יתפוצץ. רציתי לצעוק. לא יכול להיות, אמרתי לעצמי בכל עמוד. ואז, כשגמרתי לקרא, זה נרגע בבת אחת. הייתי קפוא בפנים. רציתי רק דבר אחד: למות. התביישתי לחיות. אחרי שבוע הבנתי; הסיפור שלו הוא הסיפור שלי, הסיפור שלנו, זה העבר של אבא, ועכשיו תורי לחוות אותו. לעשות אותה דרך, לשאול את עצמי אותן שאלות ולנסות לשרוד במקום שבו אבא ורשל נכשלו. הרגשתי שזה גדול עלי. אבל בו בזמן, אני לא יודע למה, הרגשתי חזק מאד, הרגשתי שמוטלת  עלי החובה לספר זאת לעולם. ידעתי שאלו סיפורים ישנים, אבל החיים לא משתנים, ומה שקרה לנו יכול לקרות שוב." עמ' 9.

קולו של בואלם סנסל ברור, חד, חכם ומסיק מסקנות, וזאת לאורך כל הספר. תענוג של כתיבה!

שימו לב לבהירות הכתיבה גם בתיאורים של מצבים נפשיים :

"בראש הגבעה עצרתי.  לא נותר לי כוח  להמשיך, הייתה לי בחילה, עיני צרבו, הזיעה ניגרה על גבי. המוות עמד באוויר. יכולתי להריח אותו, ובה בעת חשתי מעין המשכיות עיקשת שביטאה את החיים ואת הצורך בנצח שמתלווה אליהם. לבי איים לפרוץ מתוך חזי, הוא ליווה כמו תוף  מהדהד ניגון שהגיע מרחוק, מבטן האדמה, או רטט של השמש או קריאות לעזרה… בתוך אותו יופי פראי, בתוך סערת המינרלים והאור הגולמי, החיים והמוות נמזגו לאחד." עמ 28-29.

הביקורת של בואלם סנסל על "מקדמיי" האיסלם היא חדה וחותכת – האימם במסגד בצרפת, לדוגמא, המטפח יסודות אכזריים ושנאה תהומית לאחר השונה.

מילותיו של האימאם למלריך הנער שננזף על התנהגותו בכיתה ונשלח הביתה באחד הימים : "בית ספר הוא פשע של הכלבים הנוצרים, העתיד הוא המסגד… אני אראה לך מה אללה מצפה ממך ואפתח לך את השער לגן עדן." עמ 34

"…לא ידעתי כלום על המלחמה הזאת, על ההשמדה. אולי שמעתי משהו בחצי אוזן, מה שהאימאם אמר בדרשות שלו נגד היהודים ופירורים שאספתי מפה ומשם. במוח שלי זה נתפס עמו אגדות עתיקות בנות מאות שנים. למען האמת, מעולם לא הקדשתי מחשבה למלחמה, היא לא עניינה אותי: היינו ילדים אבודים וחבולים, היינו עסוקים בתלאות החיים." עמ 42

שימו לב בכתיבה הזורמת למרות כתיבה בקולות מקבילים הבוקעים כמו במקהלה :

• "אני מסיים במשפט הזה של רשל שלא יוצא לי מהראש, שרודף אותי בלי מנוחה: (2) "הנה אני ניצב מול השאלה עתיקת היומין: האם אנחנו אחראים לפשעי אבותינו, אחינו וילדינו? (3) הטרגדיה היא שאנחנו יוצרים קו רצוף, שנבצר מאיתנו להיחלץ ממנו בלי לקטוע אותו ולהיעלם." (4) ועוד דבר אחרון, הגעתי להחלטה: מישהו חייב להשתיק את האימם מבלוק 17 לפני שיהיה מאוחר מדי." (המספור בסוגריים אינו בטקסט הספר). עמ 43

מואלם סנסל חושף מציאות מורכבת של פשעי אנושות גם באירופה במלחמת העולם השנייה וגם בשנות ה- 90 בביקורת חדה וגם מתוחכמת, כולל הארת  תפיסה של פרימו לוי בשירו "הזהו אדם?" הביקורת של סנסל חריפה וחדת הבחנה.

"שככה יהיה לי טוב – צרפת מנהלת משא ומתן עם האס-אס, ועוד בבונקר שלהם! חתיכת אומץ יש לה! כי זה העניין, אנחנו הרי יודעים מי זה קומאדר, (השוטר של שכונת המהגרים בפאריס). הוא שייך לאסכולה החדשה של המשטרה, שאומרת: תתיידד עם האויב שלך ותכופף אותו בנחמדות. ומה איתנו? אנחנו יכולים ללכת לאלף עזאזלים, אנחנו כבר מתים, וצרפת צועדת אחורה עם המקל בתוך התחת!" עמ 66

בואלם סנסל מעמיק גם בהצפת פלונטריים אנושיות מורכבות ביותר –

"אדם לא בוחר מאומה בחייו. אבי לא בחר דבר, הוא פשוט היה שם, בנתיב שהוביל אל התועבה, אל לוע מכונת ההשמדה…אני רוצה להציל אותו כי הוא אבי, כי הוא אדם. זאת הדרך שלי לענות על השאלה של פרימן לוי, "הזהו אדם? כן, עלוב ככל שיהיה, הקורבן הוא אדם, ונתעב ככל שיהיה, התליין גם הוא אדם.                                                                                        ובכל זאת, בכל רגע בחיינו יש לנו בחירה. יש לנו חוזה עם החיים: הם עוזבים אותנו ברגע שיחפצו אם הם סבורים שאנחנו לא ראויים להם או בטוחים מדי בכוחנו, ואילו לנו יש הזכות לעזוב אותם כל אימת שנרצה, ברגע שהם נעים בכיוון שאינו תואם את האידיאלים שלנו, ומתעקשים להתמיד בו. …

ובכן, אני עומד לשלם מלוא המחיר עבור אבי והקורבנות שלו. זהו צדק פשוט. שלא יגידו שהשילרים נכשלו בכול. הלוואי שאלוהים, הדבר העיוור והחרש הזה, שמתהלך כמו מלך בשמיים, יסלח לאבי ויציין לעצמו שאני, מצידי, לא מצפה ממנו לכלום. הלוואי שהקורבנות של אבא יסלחו לנו, זה כל מה שחשוב לי. המוות שלי לא נועד לטהר, מאומה, הוא מחווה של אהבה." עמ 223-222

 

www.kinbooks.co.il